שילוב כלים מעולם היוגה בעבודת EMDR
מאת דפנה פיין*
בתור פסיכותרפיסטית שעובדת עם נפגעי טראומה מינית, אני חשה ברת מזל על כך שהיוגה הנה חלק מרכזי מחיי.
מעולם לא ציפיתי ששני עולמות התוכן האלו הקרובים כל כך לליבי, יתחברו בצורה כה הרמונית למכלול שלם ועוצמתי ויתמכו כל כך זה בזה. לאחרונה רכשתי גישה חדשה מתוך עולם הטיפול, ה-EMDR, שבשילוב עם אימון היוגה והפילוסופיה של היוגה, מאפשר לי להציע הסתכלות והבנה הוליסטים, ובשאיפה גם ריפוי אפקטיבי.
בעבודה זו אציג את מושג הטראומה, אתאר את ה EMDR ואציג רעיונות כיצד יכולה היוגה להשתלב ולשפר את שמציעה מסגרת טיפול שכזו.
מושג הטראומה- הבנות חדשות
מגבלה ידועה של הפסיכולוגיה הקלאסית הנה שדיבור ומודעות שאמנם מביאים לתובנות, לעיתים קרובות אינם מספיקים על מנת לייצר שינוי ברגשות או בדפוסים שלנו שנטבעו בנו בעבר. באמצעות פסיכותרפיה אמנם ניתן לעבד זיכרונות קשים ומציקים וכן להגיע לתובנות לגבי מקורם, השפעתם עלינו בהווה והשינוי הנדרש, אולם לעתים לא די בכך. יש צורך בשיטה מסוג אחר, שתאפשר לגעת בחוויות ההן ולפתוח אותן מחדש. ההנחה היא שאירועים מהעבר שאינם נגישים למודעות או לשינוי התנהגותי-קוגניטיבי, הם למעשה אירועים טראומטיים, ש"נתקעו" במערכת הפסיכית והגופנית.
עולם הטיפול מתחיל להכיר בכך שטראומה הנה חוויה פסיכו-גופנית/סומאטית המוטבעת בגוף. הדבר נכון במיוחד במקרים של טראומות שקרו בגוף כמו פגיעות מיניות לדוגמא, אשר יוצרים ניתוקים מהגוף, צמצום נשימה, קושי ביציבה ובקרקוע, רמות עוררות וחרדה מציפות, תחושות של איבוד שליטה וקשיים בוויסות עצמי. עם זאת, גם בטראומות "קטנות" ויומיומיות ישנו רכיב גופני. מספיק לחשוב על סיטואציה בה חשנו פחד או בושה, ואם נהיה רגישים מספיק, נבחין שהדבר הראשון שעולה הוא תחושה סומאטית, תחושה לא נעימה בגוף. הטראומות מוטבעות בגוף ו"הגוף זוכר" (Rothschild, 2000) את הפגיעה.
מתוך הכרה זו מתפתחת ההבנה כי על מנת לרפא טראומה קיימת חשיבות בעבודה ישירה גם על הגוף. אם בטיפול לא נתייחס לגוף עצמו, משהו מהטראומה יישאר במערכת ולא נוכל "לנקות" הכל. מתוך חשיבה זו הולכות ומתפתחות שיטות טיפול חדשות המערבות גם את הגוף.
מהו EMDR?
אחת משיטות טיפול אלו היאEMDR- Eye Movement Desensitization and Reprocessing (הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים). ה-EMDR מבוסס על מודל ה-AIP- Adaptive Information Processing (עיבוד אינפורמציה אדפטיבי). תיאוריה זו גורסת שבאופן טבעי ובריא כל חוויה שאנו חווים וכל מידע חדש שאנו לומדים, עוברים עיבוד ונטמעים ברשת הזיכרונות שלנו באופן שנגיש לנו ומשרת אותנו בחיי היומיום בעת הצורך. לעיתים אירועים אינם מצליחים לעבור עיבוד.
בדרך כלל מדובר בחוויות קשות מדי שאיננו מסוגלים להכיל מסיבות שונות. במקרה כזה הזיכרון הקשה נשמר במעין "קפסולה" גולמית המנותקת מיתר הזיכרונות שלנו, שמכילה את הזיכרון יחד עם הקונטקסט בו התרחש. בהמשך, בנוכחותם של טריגרים שמזכירים את ההקשר המקורי, הזיכרון עולה ונחווה מחדש אולם באופן שאינו מותאם לחוויית ההווה, ואינו משרת אותנו אלא יוצר מצוקה רגשית, הימנעות והפרעות שונות.
טיפול ב-EMDR כולל שמונה שלבים. לאחר לקיחת היסטוריה באופן מוכוון ומותאם לעבודת EMDR, ישנו שלב הכנה בו בין השאר מוסברת השיטה למטופל וניתנים לו כלים לוויסות והרגעה עצמית. בשלב השלישי, שלב ההערכה, המטופל מתבקש לתאר תמונה המייצגת עבורו את החלק הקשה ביותר של האירוע הטראומטי (Target) ואת האמונה השלילית על עצמו המתלווה לתמונה (Negative Cognition, NC). לאחר מכן הוא מתבקש לנסח אמונה חיובית שהיה רוצה לחשוב על עצמו במקומה (Positive Cognition, PC) ולדרג את מידת נכונותה (Validity of Cognition, VoC) לנוכח התמונה. בהמשך המטופל חוזר אל התמונה ואל המחשבה השלילית, ומתבקש להבחין ברגשות שעולים בו בהווה. לבסוף מדרג המטופל את רמת המצוקה שמעורר בו הזיכרון הטראומטי (Subjective Units of Distress, SUDs) ונשאל אודות מיקום תחושה זו בגוף.
השלבים הבאים עוסקים בדסנסיטיזציה ועיבוד מחדש, בהם מתבצע גירוי בילטרלי כאשר הנפוץ ביותר הוא תנועות עיניים
(Eye ,Movement- EM), אולם ישנן אפשרויות נוספות כגון תיפוף על ברכי המטופל, גירוי אודיטורי ועוד.
תוך כדי הגירוי מחזיק המטופל בראשו את התמונה, את האמונות השליליות ואת תחושות הגוף ומתבקש לשים לב לכל מה שעולה בחופשיות תוך כדי התהליך– תמונה, מחשבה, רגש או תחושת גוף. בסוף כל סט של גירוי על המטופל לדווח למה שם לב מבלי להפעיל צנזורה. באופן הדרגתי רמת המצוקה עליה מדווח המטופל יורדת והדימוי העצמי החיובי עולה. בסיום התהליך הזיכרון הטראומטי נחווה באופן נייטראלי ככל זיכרון אחר שנטמע במערכת, והמטופל מסוגל להיזכר בו ללא תחושת מצוקה וללא שהזיכרון יפעיל תגובות קוגניטיביות, רגשיות או סומאטיות בלתי רצויות.
אז איך זה עובד?
המנגנון עדיין לא ברור וידוע עד סופו, אולם נראה כי הגירוי שנע מצד לצד מחזק את הקישוריות בין המח הנמוך (המערכת הלימבית וגזע המח שאחראים על רגשות) לבין המח הגבוה (קליפת המח שאחראי על חשיבה, לוגיקה ודיבור) וכן בין ההמיספרות הימנית והשמאלית. באופן בסיסי מחקרים מצאו כי הצד השמאלי של המוח, אשר שולט על הצד הימני של הגוף פועל בגישה ורבלית, סדרתית ואנליטית. הצד הימני של המוח, אשר שולט על הצד השמאלי של הגוף פועל בגישה אינטואיטיבית, רגשית, חזותית וטקטילית-תחושתית. כל טראומה היא קודם כל פרה-ורבלית, תחושתית וגופנית. אין זה מפתיע שתוצאות הדמיית מח מצביעים על כך שהיזכרות בטראומה קשורה בתת-פעילות של המיספרה שמאל ופעילות יתר של המיספרה ימין.
בשפה פשטנית ניתן לומר שהמעברים מצד לצד מביאים לאיזון בין חלקי המח השונים ומאפשרים עיבוד שמכיל את כל הרכיבים בצורה מאוזנת, מה שמאפשר לזיכרון הטראומטי להיטמע במערכת באופן נורמלי כמו כל חוויה נעימה או לא נעימה בחיינו.
גם היוגים היו מודעים להבדלים בין צד ימין ושמאל ולאיכות האנרגטית השונה של כל צד, כאשר ימין הוא השמש והשמאל הוא הירח. הם השתמשו בנשימות דרך נחיר מסוים על מנת להשפיע על תפקודי גוף ומח שונים, וכן במעברים מנחיר לנחיר- נאדי-שודהנה, על מנת לאזן בין הנחיריים. "ייתכן שהאיזון בין הנחיריים מעיד כי ישנו יותר איזון בין האנרגיות של השמאל והימין, ואולי כי שני צידי המח מתפקדים ביתר הרמוניה" (אורית סן-גופטה, לב האימון).
שלבי הכנה ב EMDR
מכיוון שעובדים לעיתים קרובות על זיכרונות קשים שעשויים להציף את המטופל, חלק לא פחות חשוב מהטיפול הנו שלבי ההכנה שכוללים שיטות הרגעה/הרפייה וכן חיזוק משאבים. שלב זה הוא הכרחי וקריטי ביותר אצל מטופלים מוצפים, חרדתיים ושאינם מחוברים לגופם. נגיעה בחומרים קשים עם אנשים שאינם מסוגלים להרגיע את עצמם או להתחבר לחלקים החזקים שלהם, סופה עשוי להיות רה-טראומתי ואף מזיק.
שיטות ההרגעה המרכזיות ב-EMDR הנן "מקום בטוח" ו"אאמא". "מקום בטוח" הינו מקום דמיוני או קיים בו המטופל מרגיש מוגן לחלוטין. בתהליך דומה למוזכר לעיל הכולל גירוי בילטרלי, תוך הפניית הקשב לרגשות ולתחושות הגוף שהמקום מעורר בנו, "מותקן" המקום הבטוח ברפרטואר של המטופל, שיכול לחזור אליו בעת הצורך דרך הזכרות במקום ודרך תחושות הגוף.
"אאמא" הנה טכניקה שמעבירה את המטופל בין ארבעת האלמנטים- אדמה (תחושת קרקוע), אוויר (תשומת לב לנשימה), מים (בליעת רוק) ואש (היזכרות במקום הבטוח או ברגע נעים). בעת הצורך כשעולה מצוקה תוך כדי העבודה, יכול המטופל לחזור אל כלים אלו בהדרכת המטפל, לשם הרגעה עצמית.
כיצד יכולה היוגה לתרום לעבודת EMDR בשלב ההכנה?
לאחר חשיבה רבה, הגעתי לארבע קטגוריות או דרכים בהן יכולה היוגה לסייע בעבודת הכנה זו,
אולם ברור לי שהקורא עשוי לחשוב על קטגוריות נוספות רבות:
- נראה כי קודם כל, היוגה יכולה להציע טכניקות הרגעה, הרפייה וויסות רבות עוצמה שניתן ללמד את המטופל.
- ראשית כל, ביוגה אנחנו יושבים על הרצפה. ישיבה כזו כשלעצמה הנה מייצבת ומקרקעת. ניתן לעבוד עם מטופלים על תחושת קרקוע, על הרפיית המשקל אל תוך האדמה ואפילו על "הפקדת" הקושי והמתח אצל האדמה, וכן תחושת התמיכה החוזרת מן האדמה.
- נשימות עמוקות לבטן ולחזה בנפרד או נשימת יוגי מלאה מצוינות כפתח אל עולם הפרניאמה (תרגילי נשימה)
וכן להרפייה ולהרגעת חרדה. בהתקף חרדה חווים היפר-ונטילציה ונשימות כאלו יכולות להוות כלי רב עוצמה
למטופל אפילו תוך כדי התקף חרדה לדוגמא.
- אוג'אי גם הוא טוב להוצאה ממצב של fight or flight ולתחושת קרקוע. אוג'אי הנו נשימה חזית (לחזה) כאשר בשאיפה אנו מדמיינים את האוויר עולה במעלה עמוד השדרה, חשים את התרחבות השכמות ואת התרוממות בית החזה, ובנשיפה מדמיינים את האוויר יורד בקדמת הגוף וחשים את בית החזה שוקע ואת עצמות הישיבה משתרשות באדמה. תוך כדי הנשימה שמתבצעת דרך האף, אנו מצרים את פתח הגרון ומפיקים צליל המזכיר את רחש הים. בין השאיפה לנשיפה ובין השאיפה לנשיפה מתבצעת עצירת נשימה (קומבקה) באורך משתנה. ניתן ללמד אותו ללא מקצב על מנת ללמד את המטופל להיות קשוב ורגיש לצרכים שלו, או עם מקצב על מנת לאפשר למטופל משהו נוסף להתרכז בו. ניתן לעשות מודיפיקציות לפי הצורך של המטופל- אולי יהיה נח למטופל לנשוף דרך הפה באופן שמסמל שחרור דברים, אולי נזמין אותו להפיק הרבה צליל, אולי יעשה פרצוף כועס אותו ישחרר בנשיפה וכו'.
- ניתן ללמד "נשימת אריה"[1]- קורמה וואיו (בתרגום מסנסקריט "הצב"- פתיחת העיניים והרחבת העפעפיים ככל האפשר והחזקת תנוחה זו עד הגעת מצמוץ) בשילוב נאגה וואיו (בתרגום מסנסקריט "הנחש"- הוצאת הלשון ומתיחתה ככל האפשר תוך הפקת צליל הנשמע כמו נחש) יכול להיות מצויין עבור מטופלים נבוכים שקשה להם להשתחרר בטיפול או עבור ילדים. נשימה כזו במיוחד אם נעשית ע"י המטפל והמטופל יחד, הנה משחררת ומצחיקה. היא משחררת מתח בלסת ובגרון ויכולה אף לשמש כמשאב במיוחד אצל ילדים –"אריה שתמיד איתי ומגן עליי".
- נאדי-שודהנה (נשימה חלופית מנחיר לנחיר- שאיפה בשמאל תוך סגירת נחיר ימין, החזקה באמצע, נשיפה בימין, שאיפה בימין תוך סגירת נחיר שמאל וחוזר חלילה) הנו גולת הכותרת מכיוון שמלבד הרגעה וויסות הוא מאפשר התנסות בעבודה בילטרלית שכידוע כבר משפיעה לטובה על תחושת המצוקה. ניתן ללמד נאדי-שודהנה עם או בלי ידיים. שימוש בידיים מסייע למטופלים שמראים התנגדות לנשימות מכיוון שיש משהו נוסף להתעסק בו. תרגיל זה הוא פתח נהדר להתחיל לדבר עם מטופל על גרייה בילטרלית ועל dual attention - תשומת לב לשני הצדדים של הגוף. כמובן שניתן ורצוי להתחיל בנשימות לכל צד בנפרד ואפשר גם ללמד את המטופל להתאים את הנשימה למה שהוא צריך באותו הרגע, לדוגמא אם המטופל חש טעון הוא ינשום דרך נחיר שמאל בלבד, ואם המטופל עייף או חסר אנרגיה הוא יעבוד עם הימין בלבד.
- על מנת להגיע להרפייה עמוקה אפשר ללמד את המטופל יוגה נידרה לדוגמא, במיוחד מטופלים שמתקשים להירדם. יוגה נידרה (מילולית "שינת היוגי") הנה הרפייה עמוקה של הגוף הפיזי, הרגשי והמנטאלי.
מדובר בתהליך מונחה המניע את ההכרה באופן מובנה על פני חלקים ואיברים בגוף תוך נסיגה מהחוויות החושיות של העולם וכניסה פנימה. המתרגל אינו נרדם אלא נמצא בגבול שבין שינה לערות. בכל תהליכים אלו חשוב להיות ערים לרמת ההצפה של המטופל ולעיתים מטופלים מוצפים יתבקשו לעשות תרגילים אלו עם עיניים פתוחות ולא סגורות, שכן עצימת העיניים עשויה להביא לנתק דיסוציאטיבי מהרגע הנוכחי ומכניסה לנבכי המצוקה. כמו כן יהיה קשה יותר למטפל לעקוב היכן נמצא המטופל ומה עובר עליו.
- יתרון נוסף של עבודת יוגה עם מטופלים הנו בכך שהיא עשויה לסייע למטופל להתחבר לתחושות הגופניות שלו.
ב-EMDR המטופל מתבקש לדווח על תחושות גוף ומיקומן, מתוך הבנה שרק בשיתוף הגוף יוכל הריפוי להיות מושלם. בקליניקה אנו פוגשים אנשים רבים ששפה זו היא זרה להם ועלינו להנגיש להם את שפת הגוף. לעיתים כמורים ליוגה קשה לנו לדמיין עד כמה אנשים יכולים להיות מנותקים מגופם ומהמתרחש בו. ניתן להתחיל בבקשות מהמטופל כגון "הרגש את כף רגלך השמאלית. ועכשיו הרגש את הבוהן האמצעית שלך בכף רגל זו. האם אתה חש משהו?".
בוורסיה רחבה יותר, ניתן לעשות סריקת גוף מונחית בהרפייה מלאה. לחלופין, למטופלים היפראקטיביים או מתקשים ניתן לעשות סריקת גוף בעמידה כאשר מניעים כל איבר באופן הדומה לחימום, תוך התבוננות בתחושות באיבר זה.
דרך נוספת להתחבר לתחושות הגוף היא תוך כדי הנשימות כמובן, או תוך התבוננות מה מרגישים בגוף לאחר הנשימות.
- מטרה נוספת בעבודת הכנה עם יוגה עשויה להיות התייצבות או יציבות. ישיבה על הרצפה שהוזכרה לעיל רלוונטית גם כאן. כמו כן מדיטציית הליכה אפילו על מזרן היוגה או תרגילים הדורשים שיווי משקל כמו עץ, עשויים לבסס גם תחושת יציבות רגשית. כלי נוסף שמעניין להשתמש בו בהקשר זה הוא הוואיוס הפנימיים תוך התבוננות במה שקורה בגוף. הוואיוס הינם הינם מעין כיסי חלל מיוחדים בגוף אליהם נושמים באופן מסויים[2]. בעבודה הנכונה, הוואיוס לא רק מרגיעים אלא מביאים ליציבה נכונה בעמידה או בישיבה ומאפשרים חיבור לתחושת אמצע, ומציאת עמוד אמצע פיזי ורגשי.
- יתרון נוסף של שילוב היוגה כהכנה לעבודת ה EMDR היא הכנה לעבודה בילטרלית. חשיפה של המטופל לעבודה בילטרלית מהווה מעין priming לתהליך של ה-EMDR וכך המטופל גם מבין טוב יותר במה מדובר, מאומן יותר ב-dual attention וגם אולי המעברים הבילטרליים יעילים יותר. היוגה עשירה בעבודה בילטרלית ובעצם כל תנוחה אנו דואגים לבצע בשני הצדדים. עם זאת יש אסאנות (תנוחות היוגה) ופרניאמה (תרגילי נשימה) שהינם "יותר" בילטרליים מכיוון שכוללים מעברים בילטרליים מהירים ורבים יותר. חלק מהם צוינו לעיל- נאדי-שודהנה (נשימה תוך מעבר מנחיר לנחיר) ומדיטציית הליכה. מעניין לציין כאן שהאגדה מספרת שפרנסין שפירו, הפסיכולוגית ש"גילתה" את ה-EMDR בשנות ה-80 עשתה זאת תוך כדי הליכה ביער בעודה חושבת על מצוקותיה בעקבות מחלה בה חלתה.
אם כך, היוגה נותנת כלים שימושיים ביומיום, המבססים קשר ישיר יותר בין הגוף הפיזי לבין העולם הרגשי.
המטופל יכול ללמוד להעמיק בתחושות העדינות, הופך מודע יותר לגופו ולקשר גוף-נפש.
היוגה מלמדת אותו גם להיות בתשומת לב לכאן ועכשיו, דבר שיכול להוריד חרדה כשלעצמו.
הכלים שציינתי להרגעה והרפייה, יעילים יותר ממה שמציע ה-EMDR מכיוון שהם מערבים את הגוף
ומנכיחים אותו בצורה משמעותית יותר. כמו כן, לדעתי יותר קל למטופל במצוקה לזכור לנשום אוג'אי
(נשימה חזית דרך האף- מוסבר לעיל) לדוגמא, מאשר לשחזר את כל ארבעת המרכיבים של "אאמא".
תרומת היוגה ל-EMDR בשלב החשיפה
גם בשלב החשיפה (לאירוע הטראומטי) יש ליוגה מה לתרום מבחינת הבנה ואפשרויות. ב-EMDR הגירוי הבילטרלי שנחקר הכי הרבה הוא תנועות עיניים, אולם בשלבים מאוחרים יותר, מתוך רצון לטפל בעיוורים, החלו להיחקר צורות גירוי שונות כמו גירוי אודיטורי שעובר מאוזן לאוזן וגירוי תחושתי שעובר מברך לברך. בעצם נראה כי כל גירוי שעובר מצד לצד ומפעיל את אחד החושים עושה את העבודה. אם נחפש ביוגה גירוי בילטרלי שנע מצד לצד מספר פעמים, הבולט ביותר יהיה כאמור נאדי-שודהנה, אולם גם דברים כמו מדיטציית הליכה, העברות משקל מרגל לרגל, הפניית המבט ימינה ושמאלה וסביר שניתן לחשוב על דברים נוספים. לדעתי בהחלט ניתן ושווה לנסות לבצע נאדי-שודהנה עם מטופלים במקום תנועות עיניים או גירוי אחר. נאדי-שודהנה מערב גירוי בילטרלי במספר אפיקים- מגע כאשר אוויר נכנס ויוצא מהנחיר, כאשר מרגישים את החזה מתרחב או שוקע וכאשר מרגישים את עצמות הישיבה. כמו כן, ידוע כי העיניים זזות גם הן עם המעברים. כלומר מדובר בגירוי המשלב מספר תת-גירויים. ייתכן שדבר זה יוצר אפקט גדול יותר, שכן הוא מפעיל ומערב חלקים רבים יותר במח וכן מערכות שונות במח. ברור כי נושא זה צריך להיבדק, ויהיה מעניין ביותר לחקור זאת. מעבר לכך, לנאדי-שודהנה כשלעצמו יש אפקט מרגיע, מה שיכול לאפשר לאסוציאציות לזרום ביתר קלות ולתחושות הגוף להיות נוכחות ונעימות יותר.
על פי ה-EMDR לא נדרשת הפניית קשב של המטופל לגירוי עצמו, אלא רק למה שעולה (מחשבה, רגש, דימוי ויזואלי או תחושה סנסורית) בין הסטים. בניסויים שנערכו במסגרת טיפול באמנות מטופלים התבקשו לצייר בעודם מתרכזים באירוע טראומטי או קונפליקט, תוך החלפות לסירוגין בין היד הדומיננטית ליד הלא-דומיננטית ולאחר מכן מעבר על הקווים שצוירו באמצעות היד הנגדית. המחקרים הניבו תוצאות טובות בהן רמת המצוקה המדווחת ירדה והמטופלים הגיעו לתובנות חדשות ובונות (McNamee, 2003, 2004, 2006). התוצאות מוסברות ע"י כך שאקט הציור עצמו מחזק את המודעות הסנסורית, וכן שיצירת ציור מאפשרת ביטוי רגשי המביא לוויסות רגשי (Talwar, 2007). בנאדי-שודהנה אמנם אין ביטוי רגשי, אולם ישנה אקטיביות של המטופל בתהליך הגירוי. ייתכן כי אקטיביות זו הנדרשת מהמטופל יכולה לחזק מודעות סנסורית ובכך לתרום לתוצאות.
כמו כן, מעניין יהיה לחקור האם תשומת לב לגירוי עצמו, כלומר ריכוז בתחושות הנשימה הבילטרלית (אוויר נכנס בנחיר שמאל, ממלא את הריאה השמאלית, אוויר ננשף מנחיר ימין וכו'), יכולה גם היא להשפיע על תוצאות התהליך. מצד שני המטופל צריך להחזיק מודעות זו יחד עם האירוע הטראומטי עצמו, מה שעשוי להיות אתגר קוגניטיבי עבור מטופלים מסויימים.
בעת החשיפה אנחנו נזכרים באירוע ומקהים את התגובה הרגשית אליו. המנגנון כאמור אינו ברור דיו, אך בחשיבה מופשטת ניתן לשער כי ע"י חשיפה לאירוע הטראומטי תוך כדי שמירה על איזון בין חלקי המח שאינה מאפשרת השתלטות של האזור הרגשי, האירוע נחווה כרחוק יותר ומפעיל פחות ונוצרים אימפרינטים וקשרים חדשים במח. יש כאן אולי דמיון למדיטציה בה אנחנו מתבוננים במה שעולה מתוך מרחק מסויים, ממקום שאינו מופעל רגשית. אנחנו לומדים לתת מקום או לשים לב לחלק בנו שצופה מהצד בלא מעורבות רגשית. גם ב-EMDR המטרה היא להיות עם "רגל אחת כאן ורגל אחת כאן" - להצליח להחזיק את האירוע הטראומטי בזיכרון אבל מצד שני לדעת לעשות את ההפרדה שהאירוע שהתרחש בעבר אינו מתרחש מחדש אלא אנחנו בחדר כאן ועכשיו. אולי נחווה תחושות הגוף שיחזירו אותנו לטראומה, אבל אם נוכל לתפוס מהן מרחק ולהתבונן, אולי נוכל ללמוד שאנחנו לא חיים מחדש את האירוע אלא הגוף מופעל וביכולתנו להרגיע אותו תוך ידיעה קוגניטיבית שהמציאות החיצונית כרגע בטוחה בניגוד לעבר בו התרחשה הטראומה.
ה-EMDR כולל גירוי בילטרלי שעובר מצד לצד בעודו מפעיל כל צד בנפרד ללא התייחסות לאמצע. ביוגה לעומת זאת יש התייחסות הן לאמצע והן לגירוי בילטרלי אלכסוני- הצלבות, לדוגמא בתנוחת כלב מביט מטה עם העברות משקל (יד ימין + רגל שמאל ואז החלפה ליד שמאל ורגל ימין). אמנם ניתן לומר כי עבודה על הצדדים מבססת את האמצע, אולם יהיה מעניין יהיה לחקור את ההשפעה של עבודה EMDRית שכוללת גם מעבר באמצע הגוף. כמו כן, יהיה מרתק לחקור את ההשפעה של גירויים בילטרליים מוצלבים. אמנם עשוי להיות קשה לטפל ב-EMDR בחדר הטיפולים תוך שהות בתנוחת כלב מביט למטה עם העברות משקל, אולם ניתן לשאוב מהיוגה את הרעיון של ההצלבות וליישם אותו באופן שונה. למשל תוך כדי נאדי-שודהנה או גירוי רגיל של תנועת עיניים מצד לצד, נוסיף במקביל גירוי נוסף ע"י המטפל, בצורת נגיעות קלות או תיפופים על ברכיי המטופל באופן הפוך לתנועת העיניים שלו באותו רגע. ייתכן כי פעולה כזו תייצר פעילות מקיפה ומורכבת יותר באינטראקציה בין חלקי המח, מה שיביא לעיבוד ברמות שונות של המח ומכאן לעיבוד אפקטיבי יותר באיכותו או במהירותו. אם ניקח זאת צעד אחד קדימה, מעניין יהיה לבדוק גם שילוב של גירויים שאינם בילטרליים אלא קדימה-אחורה ולמעלה-למטה. בויפסנה של גואנקה למשל, נעשית סריקת גוף לאורכו מלמעלה למטה וחוזר חלילה. אמנם אלו אינם מעברים בין המיספרות אך קיים סיכוי כי אלו מאפשרים תחושת גוף מלאה ומקיפה יותר, ואיזון וייצוב כלליים שעשויים להיות בעלי ערך בהקלה על תחושות שליליות שונות.
מחשבות על שילוב חשיבה EMDRית באימון היוגה
אם כן נראה כי יש מספר דרכים לשלב כלים והבנה מהיוגה בתוך חדר הטיפולים. עם זאת, ישנן גם דרכים בהן ניתן לשלב חשיבה טיפולית באימון בסטודיו על המזרן. בשנים האחרונות טיפול רגשי באמצעות יוגה תופס תאוצה, במיוחד בטיפול בטראומה.
תחום מרתק זה הנו רחב ביותר וקצרה היריעה מלכסותו בעבודה זו ולכן אתמקד באפשרויות שחשיבה EMDRית יכולה להציע בעבודה עם אנשים או קבוצות של נפגעי טראומה. באימון יוגה רגיל אנחנו רוצים להיות בתוך חוויית הגוף באופן מלא.
ב-EMDR אנחנו רוצים להיות ב-Dual Attention – "רגל אחת" בחוויית העבר הטראומטית ו"רגל אחת" במתרחש בהווה בחדר. אולי באימון טיפולי, ניתן להנחות את המשתתפים לקשב כפול זה, לאירוע המציק ובמקביל לחוויית הגוף שלהם.
כך יוכלו לזהות ולהתחבר לקשר בין הנפש והמחשבות לבין הגוף וללמוד לזהות את החווייה הסומאטית שלהם. אפשרות נוספת היא שבעבודה עם נפגעי טראומה נרצה לשלב בתוך האימון יותר עבודה בילטרלית. נבצע אסנות (תנוחות יוגה) עם מעברים מצד לצד והצלבות, וכן נלמד את התלמידים נאדי-שודהנה ונציע להם אותו ככלי לאיזון והרגעה. ניתן להגדיל לעשות בכך שנלמד אותם שכאשר עולה מצוקה, יאפשרו לעצמם להפנות אליה קשב תוך ביצוע תרגיל זה. ניתן גם לבקש תוך כדי אימון בסביבה בטוחה ומקצועית, לחשוב על אירוע מציק, לדרג בראש את דרגת המצוקה, לבצע נאדי-שודהנה ואז לדרג אותה שוב. אם המצוקה ירדה יכול המטופל לקחת עמו כלי רב עוצמה שנותן לו תחושת שליטה ומסוגלות, תחושות שהינן מרכזיות בריפוי טראומה.
מחשבה נוספת שדורשת עוד חשיבה אבל עשויה להיות מעניינת, הנה שבשיעורים פרטניים שמועברים ע"י מטפל שהנו מטפל EMDR מוסמך וכן מורה ליוגה, ניתן אולי לעבוד עם אנשים שאינם מוכנים לשבת על ספת הפסיכולוג ולהציע טיפול EMDR עם מודיפיקציות תוך כדי תנועה ויוגה. כמובן שקודם כל נעבוד על הרפייה וחיבור לגוף, אולם גם ניתן לבצע עבודת פרוטוקול באופן גמיש יותר, תוך כדי נאדי-שודהנה, העברות משקל שונות או הפניית הראש ימינה ושמאלה וכו'. לכך מספר יתרונות- האדם נמצא תוך כדי עבודת גוף ולכן רגיש יותר לתחושות הסנסוריות בגופו ויכול לדווח ביתר קלות על מה שחווה, האדם נמצא בתוך שיעור יוגה שאמור להרגיע ולווסת כשלעצמו, וכן שילוב רכיב זה ומסגורו רק כ"חלק" מתוך האימון, עשוי להוריד התנגדות וקשיים של מטופלים מסוימים.
סיכום
לסיכום, ראינו שמכיוון שטראומה היא אירוע פסיכו-פיזי, הטיפול הוורבלי איננו מספיק. מכיוון ש"הגוף זוכר" הטיפול אינו נעשה רק דרך הדיבור או הרגש אלא מתאפשר דרך עבודה ישירה על הגוף. ה-EMDR אכן מתייחס לגוף ובשלבים שונים של התהליך אנו מכוונים את המטופל אל הגוף ומבקשים שידווח על תחושותיו .תהליך זה יכול להיות מועצם ע"י היוגה בלימוד מודעות וחיבור לגוף, בעבודת הרפייה ובהכנה לתהליך הגירוי הבילטרלי של ה-EMDR.
באופן כללי היוגה הופכת אותנו למטפלים טובים יותר, מכיוון שאנו יותר מודעים לגוף, לתחושות העדינות ולקשר בין הגוף לבין הנפש. כך אנחנו יכולים הן להבין את החשיבות של חזרה לגוף והן להיות מודעים ורגישים יותר לתחושות הגוף שלנו תוך כדי הטיפול, ולתחושות הגוף של המטופל. אינטגרציה של כלים וחשיבה יוגית בתוך הטיפול, יסייעו גם למטופל להקדיש יותר תשומת לב למתרחש בגוף. כלומר, נראה שבהחלט שווה להכניס מזרן יוגה לחדר הטיפולים.
מכיוון שיוגה היא תורה עתיקת יומין ומלאת חכמה, הגיוני שנרתום אותה אל תוך תהליכים שונים כמו ה-EMDR. עם זאת, שיטת ה EMDR, חדשה ככל שיהיה, וחקר המח בכלל, עשויים לשפוך אור על תהליכים שמתרחשים באימון, ולתת לנו רעיונות חדשים לשילוב בתוך האימון, במיוחד כאשר מדובר ביוגה טיפולית.
גם יוגה וגם EMDR משלבים בין תודעה לגוף, ומכירים בכך שהכל עובר דרך הגוף ונרשם בו. הפניית הקשב לכל מה שעולה, תשומת הלב שלנו לכל מרכיבי החוויה, היכולת להיות "בתוך הגוף" ו"להתאמן מבפנים" הם אלו שמביאים צמיחה וריפוי, ולא החשיבה בלבד. נקודת השקה יפה שמדגימה נקודה זו, היא תובנתו של סוואמי הריהראננדה ארנייה לגבי שביעות רצון.
כאשר זה נשאל על ידי תלמידיו כיצד להיות שבעי רצון, הוא אמר להם לחשוב על רגע בו חשו כך, להרגיש זאת בגוף, ואז לחזור לתחושת גוף זו. גם ב-EMDR יש חלק של חיזוק משאבים בו אנו מבקשים ממטופל לחשוב על רגע בו חש טוב ולהתחבר לתחושה זו בגוף. לאחר "התקנה" הוא יכול לחזור לתחושה זו כאשר יבחר. כלומר גם יוגה וגם EMDR לוקחים אותנו למקומות א-מילוליים, ובשניהם נותר מסתורין רב וקסום.
.
[1]מונח בלתי פורמאלי ששמעתי לראשונה מג'יימי מאריש ברטריט בנחייתה שהתקיים בישראל ב- 2018
למידע נוסף ראו ספרה של אורית סן-גופטה "שערי הרוחות- יוגה ואימון עשרת הוואיוס" משנת 2010 [2]
* דפנה פיין, בעלת תואר שני בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, בוגרת שלב 1 ב-EMDR ומורה מוסמכת בשיטת ויג'ננה יוגה. עובדת כרכזת ענב"ל אילת- מרכז טיפולי לילדים ומתבגרים שעברו פגיעה מינית, וכן בקליניקה פרטית.
נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר