יובל יקר!!!
אולי מאוחר מעט, אבל אני מבקשת לשוב ולהודות לך על הטיול הנפלא שטיילנו אתך בשנה שעברה במחוזות האנתרופוסופיים בגרמניה ובשוייץ. אהבתי מאד את האוירה המשפחתית והאינטימית שהיתה שם. את המגורים בצוותא אצל אנקה, את הכננת הארוחות המשותפות... ולמי שקורא ולא יודע במה מדובר, אספר שאנקה מנהלת בגרמניה בתים לחוסים בעלי צרכים מיוחדים. אנו התארחנו בבית החוסים כשהם היו בחופשה ולרשותנו עמדו החדרים, המקלחות והמטבח. בלילה הראשון המתינה לנו אנקה עם ארוחת ערב מבושלת מוכנה וביתר הימים הכנו כל בוקר בצוותא את ארוחת הבוקר והסבנו לארוחה ליד שולחן גדול, כולנו יחד, לא לפני ששרנו וברכנו בצוותא בשירה על כל הטוב שאנו מקבלים. אבל מה שרגש אותי ביותר היה קבלת השבת שערכנו בצוותא עבור החוסים של אנקה, בבית אחר, שבו לא היו בחופשה. היא הכינה לנו ארוחת שבת לתפארת, הבאנו נרות שבת ואתה, יובל, הנעמת לנו בנגינה בחליל. אתך ועם המוזיקה הנהדרת שבקעה מחלילך שרנו לכולם שירי שבת ופיוט והאוירה היתה פשוט מרגשת ומחשמלת.
נסענו במהלך הטיול שעות רבות במכוניות בעלות 9 מושבים. חברי הקבוצה נהגו ואנו, נהנינו מהרבה שיחות עומק אתך, שיחות שבהן גילינו את אישיותך המעמיקה והמרתקת וספגנו ממך הרבה ידע וחכמה אנתרופוסופיים. חברתי, אסתי, ואני רוצות לשוב ולנסוע אתך כי נהנינו אמנם מאד מהטיול אבל בעיקר נהנינו מהמדריך המרתק והמנגן שבכל מקום שבו מצא כלי נגינה הנעים לנו בנגינתו. (בעיקר אצל האיש שבונה לירות. שם נהנינו מאד מפריטתך על מיתרי הלירות השונות).
ולעצם הטיול עצמו: התרשמתי מאד מהכבוד וההתחשבות בצרכי כל אדם ובעל חיים בכל מקום אנתרופוסופי. בבית הספר האנתרופוסופי ראינו כיצד בחינוך ולדורף עובדים עם כל צורך וצורך מצרכי הילדים. קירות הכתות צבועים בצבעים המתאימים לשלב ההתפתחותי של הילדים, הילדים יוצרים בחמרים יצירות מדהימות, בכל פרט קטן מושקעת מחשבה ואפילו לצורת הדלתות ומשקופיהן יש משמעות. התרגשתי מאד לנוכח העובדה שכתות י"א – י"ב ממוקמות בדיוק מעל כתות א'- ב' כך שהגדולים "מחבקים" את הקטנים.
בבית החולים האנתרופוסופי השתאיתי לנוכח הכבוד וההתחשבות בצרכי החולה ובפרטיותו. לא רואים שם אף דלת של חולה פתוחה, ושלא כמו בכל בית חולים אחר, אף אחד לא יכול להציץ לחדר של חולה ולפגוע בפרטיות. כל החולים מקבלים מלבד טיפול קונבנציונאלי גם טיפולים באמנויות ובאור. התמזל אז מזלנו ונקלעה לדרכנו התרפיסטית במוזיקה שהסבירה כיצד היא עוזרת לחולים וזכיתי לשכב ב''מיטה המנגנת'' ולחוש כיצד היא מנגנת מתחת למיטה והצלילים חודרים עמוק לגוף.
ולא רק בצרכי האדם מתחשבים. גם ברפתות של האנתרופוסופים מתחשבים בכל צרכי הפרות והעגלים. ומצאו פטנטי מיוחד המאפשר לפרה לא להתפלש ברפש של עצמה. ממש מדהים!!!
והחקלאות הביודינמית... השתאיתי למשמע הפתרונות ששטיינר ספק לאנושות כדי שנוכל למצות מהאדמה את המקסימום. ושורש האור... ועוד ועוד ידע וחויות שצברנו... והבילויים והאכילה בצוותא בבתי הקפה... והטיולים באלפים ובמפלי הריין... ו... קצרה היריעה מלספר...
כדאי לכל אחד להצטרף לטיול דומה ולחזור מלא חויות וידע. אני כבר ממתינה בקוצר רוח לטיול הבא.
מאחלת שכל טיוליך יצליחו בצורה דומה ואף יותר.
"מסע שהערך המוסף הנפשי והרוחני שלו נטוע היטב בחוויות הקונקרטיות"
היכרותי הצעירה עם האנתרופוסופיה החלה, כמו רבים, בחינוך ולדורף – כהורה לשתי בנות בגנים, וכבן זוג למורָה בבית ספר; בן זוג המשתדל ללוות את לימודיה בסמינר מורי ולדורף באינטנסיביות משתנה. מכאן, נדמה כי המסע אל שורשי האנתרופוסופיה בשוויץ ובגרמניה, היה יותר מהכול – הפתעה.
לא, לא הייתה זו הפתעה כתוצאה מדברים שראיתי או שמעתי. בהחלט ציפיתי למצוא עניין בביקורים השונים, ציפיתי להבין דברים שקשורים באנתרופוסופיה שלא הבנתי עד אז, וללא תיווך של בת-זוגי. הציפיות הללו התממשו, חשוב לציין, ובלי ספק אני חש סיפוק רב ושמחה על הידע שהצטבר במהלך השבוע: לראות בית ספר ולדורף, מבפנים ומבחוץ, ולשוחח עם אנשים מקהילות אנתרופוסופיות ותיקות; להבין מהי חווה חקלאית ביו-דינמית, מהו בית חולים אנתרופוסופי, מה מייחד חברת תרופות אנתרופוסופית – וכיצד החקלאות עוברת כחוט השני בין כל אלה; לשמוע מה יש לכומר (ממין נקבה) אנתרופוסופית לומר על דת ועל העולם וכיצד הארכיטקטורה המיוחדת של דּוֹרְנָךְ, העיירה שבה נולד כל זה, נשזרת במוזיקה ובאמנות שגם עליהן, כך מסתבר, היה לרודולף שטיינר לא מעט מה לומר. להתפעל מן השפע הרב שהציע שטיינר בהגותו הנפרשת על תחומים כה רבים של החיים.
אולם כל האירועים האלה (ורבים אחרים), ההרצאות, ההסברים, הרשמים והרישומים – חשובים ככל שיהיו – הם מסוג החוויות החיצוניות שאפשר לספר עליהן לפרטי פרטים במסגרת המלצה על "טיול לשוויץ וגרמניה". קצת קשה יותר לספר על ההפתעה. ההפתעה שמקורה במעין מסע פנימי שעברתי תוך כדי החוויות החיצוניות ובעזרתן. לא היה זה מסע פנימי מסוג ההתגלות או ההארה הרוחנית שקשה לתארה, זו הנשטפת בנקל בדלי של ציניות קרה המוכרת לנו כל-כך ממירוץ החיים המודרניים. היה זה מסע שהערך המוסף הנפשי והרוחני שלו נטוע היטב בחוויות הקונקרטיות ובהבנה הקונקרטית של הדברים. במבט האחר והמרענן על המוכר שנשכח – על הפרח, על הגוף, על הקשר ביניהם.
אך לפני שדלי הציניות מתהפך על ראשי שלי, חשוב להזכיר כי אולי יותר מהכול, היה הטיול מהנה. היה משעשע. היה מצחיק. הייתה קלילות שהצליחה לאזן את המטען הכבד שניסיתי לתאר מעט ממנו קודם לכן. אין ספק שיישות ההומור, המגולפת במרומי פסל "נציג האנושות", ליוותה אותנו לאורך כל הדרך, חיוך דק על פניה ועל פנינו.
ההומור היה נדבך אחד במסגרת הדינמיקה המופלאה שנוצרה בתוך הקבוצה. על אף האינטנסיוויות הרבה של הטיול, ואף שנדמה כי לא ניתן היה להרכיב קבוצת אנשים כל-כך הטרוגנית (פער גילאים עצום, סיפורי חיים שונים לחלוטין והיכרות שונה עם עולם האנתרופוסופיה) – דבר מה משמעותי שקשה להניח עליו את האצבע, חיבר בין כולם. מובן שלאישיותו של יובל יש חלק לא מבוטל בכך.
איני סבור שחזרתי אדם שונה. אך חזרתי עם הבנה כי דבר מה בתודעתי נפתח; הכרה בכך שאיני יודע די וכי אתגר הידע חורג מן המרחב האינטלקטואלי המוכר. חזרתי עם צימאון להבנה עמוקה יותר של הדברים. עם רצון עז להתפתחות, אישית, משפחתית, קהילתית. כמיהה גדולה לחיים, שלי, של משפחתי, של בנותיי. הכרה כי ניתן להביא את העולם שחוויתי שם – בירוק המלבלב של היער השחור, בכחול העמוק של אגמי לוצרן, בלבן השוצף של מפלי הריין ובזה הקפוא של האלפים – להביא אותו גם אל תוך דירת-שכירות ישנה במרכז תל אביב.
אהיה שם גם בטיול הבא.
יפעל